״כמה מילים…
הגעתי לאופיר ומוריה דרך חברה, ליאנה, ששלחה לי תמונות של בית שבדיוק שיפצה בכפר בקפריסין. התלהבתי מהתמונות והיא הפנתה אותי למי שליווה אותה בתהליך.
נסעתי לפגוש אותם לראשונה, את אופיר ומוריה ושני כלבים קטנים ועליזים, בפרדס חנה, והנוכחות הנעימה והבלתי אמצעית יצרה מהר מאד תחושה שהכל פתוח והכל אפשרי.
בפעם הבאה כבר טסתי עם ליאנה לקפריסין, ואופיר הראה לי כמה בתים כשהוא מדבר באהבה על כל הסובב. יש משהו מדבק באהבה העמוקה, הנלהבת, האותנטית של אופיר למקום ולאנשים. רואים איך הוא נושם עמוק לתוכו את הנופים והאוויר בהנאה ושמחה ומתמלא חיוכים.
אבל תוך יום נאלצתי לחזור לארץ, כי הודיעו על הסגר הראשון של הקורונה.
מרץ 2020 … ועוד לא ידעתי שמהקפיצה הקטנה הזו יוולד לנו בית כפרי אהוב בטעם של פעם, שמשקיף על שמורת הטבע של עמק האזוסה.
הליווי של אופיר ומוריה כולל כל כך הרבה זיכרונות של מעל ומעבר למילה ליווי, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. גם הקורונה, הסגרים, ההסטריה העולמית ושדות התעופה הדוממים בהם יכולתי לשמוע את צעדיי מהדהדים באולמות הריקים, הפכו את הכל לאחר, מפתיע, הרפתקני, סוריאליסטי.
לזוג שלי לא היה היתר לצאת מהארץ רוב תקופת הקורונה, אבל בגלל שאופיר ומוריה היו שם כמו רשת בטחון לאורך כל הדרך וגם אחריי, זה איפשר לנו להתקדם בכל מצב. גם כשהגעתי לבדי או עם חברה.
זה התחיל מהקפיצות האינסופיות של אופיר למבנה, תמיד בנינוחות ובנעימות, כדי לצלם ולשלוח לי סרטונים של כל מה שעניין אותי בבית. איך הוא נראה בבוקר, בערב, עם הנוף מבחוץ והמעלות והמגרעות מבפנים. חודשים עברו עד שאמרתי שזהו. קונים.
ועדיין בגלל שדות התעופה הסגורים רק אחרי חצי שנה הגעתי ונכנסתי בפעם הראשונה לראות את הבית מפנים, דבר ראשון שפגשתי בין הריסות המטבח היה נחש מתפתל שנראה מופתע מהפלישה, מיד שלחתי לאופיר (שהיה בעברו גם וטרינר, כמה מועיל…) תמונה של הנחש שפגשתי והוא מיהר לבדוק ולחזור להרגיע שהוא לא ארסי.
והיו הבנאים שאופיר הביא, קפריסאים, חלקם מהכפר, ששיחזרו ותיקנו בצורה אותנטית ואסתטית חלקים בבית כמו המדרגות לקומה השנייה, ואת החלונות והדלתות.
והיו את התשובות המהירות לכל שאלה או דאגה, בכל שעה, בכל עניין, עם הרבה רעיונות ופתרונות לבעיות, ועם הרבה הומור ואימוג’ים מחיייכים וצוחקים.
והיתה ההדרכה הנינוחה, הסבלנית והיעילה של מוריה בהתנהלות מול מסמכי ואתרי הבנק, שנראו כמו סינית משובשת חסרת פשר, אבל עם ההסברים של מוריה, בהדרגה הכל בסוף הסתדר.
והיתה גם הדאגה למצרכים במקרר כשהגענו באמצע הקורונה בפעם הראשונה, האיסוף משדה התעופה, כולל בחצות…
וכמובן לא נשכח את ההסעה המאולתרת של מזרונים על גג הרכב. מהבית שלהם אלינו, כדי שנוכל לחנוך את ביתנו שהיה עדיין ריק מרהיטים, ולישון בו בפעם ראשונה.
הקורונה עברה, השיפוץ נגמר ב*זמן קפריסין… (את *זמן קפריסין מבינים ומפנימים בהדרגה, ציפיות ואשליות לקצב ישראלי, או ריאלי, בהוצאת תוכניות לפועל ברחבי קפריסין יגרום בעיקר לתיסכול רב…)
והבית המשופץ כבר מרגיש כל כך בית, מחבק מחדש כל פעם שבאים.״
יול ויוסי פורטוגלי-קושניר